הסיפורים

אחד מסמליה הנוסטלגיים של ארץ ישראל הוא החלבן של תנובה וכדי החלב שלו. בימים שבהם לא היו סופרמרקטים ובחנויות המכולת עוד לא הותקנו מקררים, היה החלבן אחראי לאספקת חלב טרי מדי יום עד לפתחי הבתים.
בהיעדר מיכליות קירור מודרניות הועבר החלב מן הרפתות והמחלבות בכל רחבי הארץ אל השווקים העירוניים בתוך כדים מיוחדים. הכדים היו עשויים ברזל קשיח בציפוי נגד חלודה שניתן לסגירה הרמטית. (הסגירה היתה כל כך יעילה עד שבתקופת המחתרות שלפני קום המדינה, השתמשו בכדים אלה כדי להטמין בהם כלי נשק עמוק באדמה מבלי לחשוש שתחדור אליהם רטיבות).
החלבנים היו מגיעים לשווקים בשעות הבוקר המוקדמות ומעבירים את החלב הטרי מכדי הברזל לכדי פח קטנים יותר. מכסה הכדים היה מעין מיכל, שלרוחבו פסי מדידה לנפחים שונים. רכובים על עגלה רתומה לסוס, אופניים ובהמשך גם אופנועים היו החלבנים מגיעים עד לפתחי הבתים. עקרת הבית היתה פותחת את הדלת, מגישה  
להמשך הכתבה>> 2 | 1 | 

סיר, והחלבן היה שופך את החלב לתוכו. את החלב הטרי שנקנה היו מרתיחים (משנה זהירות הגייני) או מעבירים אחר כבוד לארגז הקרח הביתי.
עם המעבר לאריזת חלב בבקבוקי זכוכית (בהתחלה עם פקק קרטון ובהמשך עם פקק נייר כסף), בנתה תנובה ברחובות הערים את "ארגז הקרח של החלבן" ארגז עץ גדול עם דפנות מבודדות, אליהן היו פורקות משאיות תנובה בלילות את בקבוקי החלב שלה. בשעות הבוקר המוקדמות מאד היו החלבנים פורקים את הבקבוקים לתוך מתקן ידני מפח עם מקום לעשרה בקבוקים. כך היו יוצאים לסיבוב, מתקן בקבוקים בכל יד, ומשאירים אותם ליד דלתות הבתים. שם חיכו להם הבקבוקים הריקים מאתמול ולצידם התשלום עבור החלב.
מקצוע החלבן הפך לנוסטלגיה עם המעבר הסופי לאריזות חלב בשקיות ניילון בראשית שנות ה-70.
 
2 | 1 |